מסורת רבנים

שבעת שלבי הרפורמה הרבנית:

  1. הפיכת היהדות לדת והמצאת הגיור:

בבלי, מגילה י״ג ע״א: ״…כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי״.

בבלי, קידושין ס״ח ע״ב: ״...אמר הכתוב באותו ענין ׳בתך לא תתן לבנו... כי יסיר את בנך מאחרי׳ [דב' ז' 3–4], וכיון שהמקרא חושש כי לאחר שתתחתן הבת עם גוי יסיר גוי זה את ילדיו מעבודת ה׳, משמע כי בנך, כלומר, בן בנך הבא מישראלית קרוי בכתוב בנך, ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך, אלא בנה״ (ביאור שטיינזלץ).

פרופ׳ ישראל ל. לוין, ״יהדות ויוונות בעת העתיקה: עימות או מיזוג?״, 2000 (עמ׳ 113):‎ ״קיימת הקבלה בין התגבשות העיקרון של קביעת יהדותו של אדם על פי האם אצל חז״ל לתהליך דומה שהתרחש בו בזמן בחוק הרומי״.

ד"ר דליה מרקס, "בעת אישן ואעירה: על תפילות שבין יום ובין לילה", 2010 (עמ׳ 289):‎ דברי רבי יוסי בתלמוד: "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" (בבלי, יבמות כ"ב ע"א). כלומר, התגיירות היא בבחינת לידה מחדש, ועל כן הגר נחשב ישראל מראשית ברייתו החדשה. נשמות הגרים בכל הדורות השתתפו עם ישראל בקבלת התורה (מדרש במדבר רבה יג, טז) ולפי הקבלה אדם נברא מחדש בכל בוקר.

בבלי, יבמות ס"ב ע"א: "שנאמר: היו לו בנים בגויותו ונתגייר, ר' יוחנן אמר: אין לו בכור לנחלה, שהבן הראשון שיוולד לו ביהדותו לא ייחשב בכור לענין נחלה... משמע שגם לגבי הגויים מייחסים את הבן אחרי האב! אמר לו בהיותם גויים – יש להם ייחוס משפחה, ובודאי הם מתייחסים לבית אבותם, אולם כאשר נתגיירו אין להם ייחוס משום שהגרים שייכים עכשיו למשפחת ישראל, ואין ייחוסם הקודם נחשב" (ביאור שטיינזלץ).

  1. יהדות ללא קורבנות:

מדרש אבות דרבי נתן פרק ד': "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב. מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים. שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח". שכן מצינו בדניאל איש חמודות, שהיה מתעסק בגמילות חסדים. ומה הן גמילות חסדים שהיה דניאל מתעסק בהם?.. אלא מה הן גמילות חסדים שהיה מתעסק בהן? היה מתקן את הכלה ומשמחה, ומלווה את המת, ונותן פרוטה לעני, ומתפלל שלוש פעמים בכל יום – ותפלתו מתקבלת ברצון".

תנא דבי אליהו זוטא, פרשה ב': המהפכה הושלמה בקביעה: "בזמן שאין בית המקדש קיים, תלמידי חכמים הם כפרה להם לישראל".

  1. ביטול עיקרון הפרדת הרשויות:

ללמוד יותר תקראו: פרופ' אמנון שפירא, אנרכיזם יהודי דתי, הוצאת אוניברסיטת אריאל בשומרון, 2015 (עמ' 106–107).‎

  1. הרפורמה החינוכית-פילוסופית של חז"ל:
  • פילוסופים כשליטים.
  • שיטות פילוסופיות ללימוד התורה שבעל-פה.
  • שלושה עשר מאפייני הלמידה.
  • גיור האקדמיה היוונית והפיכתה לבית המדרש התלמודי.
  • ביטול האמת.
  1. מהפכת התשובה – חזרה לדת במקום לאלהים:

בתנ"ך הקריאה לתשובה כללה תמיד שני דברים: וידוי על חטאים ועזיבתם לטובת השיבה לאמונה באלהי ישראל, ככתוב: "שׁוּבוּ־נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיכֶם..." (ירמיהו כ"ה 5); "וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל־בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל־ה' אֱלֹהֵיכֶם..." (יואל ב' 13); "...שׁוּבוּ אֵלַי נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְאָשׁוּב אֲלֵיכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת. אַל־תִּהְיוּ כַאֲבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר קָרְאוּ־אֲלֵיהֶם הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שׁוּבוּ נָא מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם הָרָעִים וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא־הִקְשִׁיבוּ אֵלַי נְאֻם־ה'" (זכריה א' 3-4).[1]

הרפורמה של חז"ל שינתה את הקריאה לחזרה בתשובה ובמקום להפנותה לאלהים, הסיתה אותה אל דת הרבנים גופא, כך שחזרה בתשובה וחזרה לדת הפכו להיות מושגים נרדפים.[2]

מה מאפיין את החזרה בתשובה הדתית שעודדו הרבנים?

  • החינוך ככלי מרכזי להפצת המסורת וחיזוק הישיבה.
  • חזרה למסורת ההלכה ולא לאלהים.
  • חזרה בתשובה – לא בכל מחיר.
  • אינה מיועדת לכולם, אלא רק למי שאינו דתי.
  • תעשייה דתית המתוקצבת ע"י המדינה ומפרנסת אלפים.

המניע מאחורי מאפיינים אלה הוא אחד: להגדיל את מספר חסידה של הכת ואת סמכותה והשפעתה על עם ישראל.

  1. מהפכת ספרות ההלכה — הברית החדשה של התושב"ע:

בבשורת יוחנן ה' 39, אומר ישוע המשיח: "דִּרְשׁוּ בַכְּתָבִים אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ שֶׁיֵּשׁ לָכֶם חַיֵּי עוֹלָם בָּהֶם וְהֵמָּה הַמְּעִידִים עָלָי". בלוקס כ"ד 27, כתוב: "וַיָּחֶל מִמּשֶׁה וּמִכָּל־הַנְּבִיאִים וַיְבַאֵר לָהֶם אֶת־כָּל־הַכְּתוּבִים הַנֶּאֱמָרִים עָלָיו".

תלמוד בבלי, ברכות ל"ד ע"ב: "אמר רבי יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח...". לפני כן נאמר: "כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לת"ח ולמהנה ת"ח מנכסיו".

התלמוד הירושלמי מתעד את הִתלבטותו הקשה של רבי חגי: "נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים שבכתב, ואין אנו יודעין איזה מהן חביב".[3] ברם לפי הכתוב בשמות לד, 27: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל", מגיע הרב למסקנה מהירה כי "אותן שבפה חביבין", קרי: "חביבין הן הדברים הנדרשים מן הפה, מן הדברים הנדרשים מן הכתב"![4] בתוך כך, פסקו חז"ל תובנה מרחיקת לכת, לפיה: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה"![5]

פרופ' עדיאל שרמר מסביר (בספרו: זכר ונקבה בראם: הנישואים בשלהי ימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד, 2004, עמ' 180): מקורות אלה משקפים ניסיון של חכמים לעודד אנשים מן השכבות המבוססות באוכלוסייה היהודית להשיא את בנותיהם לתלמידי חכמים, ובכך לתמוך בהם.

הרפורמה החוקתית של חז"ל: האם התורה היא ספר חוקים או סיפורת עם חוקים?

ד"ר שמחה שבל, בתוך: ציפורה טלשיר (עורכת), ספרות המקרא: מבואות ומחקרים - כרך ראשון, ירושלים, בהוצאת: יד יצחק בן-צבי, 2011, עמ' 227-228: "התורה, המחזיקה את רוב החוקים, אינה קובץ חוקים כי אם חיבור סיפורי המספר במבט לאחור את תולדות ישראל בראשית ימיו... על כן ניתן לפנות אל התורה כאל מקור משפטי ואף להפיק מתוכה קובץ חוקים. אך אין בכך כדי להפקיע את התורה מצורתה הספרותית, שהיא סיפור... העובדה שחוקי המקרא מצויים תמיד בהקשר ספרותי לא משפטי, משמעותה בהכרח שהחוקים משועבדים למטרות ולשיטות של ההקשרים הספרותיים שבתוכם הם משולבים. מחברי החיבורים הספרותיים שבמקרא השתמשו בחוקים ובמנהגים שהיו מוכרים להם לצרכים לא משפטיים, כך שהבנת חוקי המקרא תלויה בהבנת החיבורים שהחוקים משולבים בהם, כל מקרה לגופו". "כל אלה יחדיו קובעים שהתורה היא בראש ובראשונה ספרות ולא חיבור משפטי, ויש לעסוק בה בהתאם" (שם, עמ' 232).

אבי ורשבסקי, אביבה לוטן, רוני מגידוב ואילה פז, חוק וחברה במקרא: פרקי לימוד במקרא עם מדריך הכנה לבגרות, תל אביב, בהוצאת: מטח: המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2005, עמ' 17-18: "האם התורה היא ספר חוקים?... פסוקים אלה מדגימים קירבה בין חוק לסיפור, האופיינית לספרות החוק המקראית בכלל. ספרי התורה אינם מציגים לפנינו ספרות חוק "טהורה", אלא חוקים השלובים בתוך הסיפורים באופנים שונים. לפעמים, כמו במקרה שלפנינו, הסיפור מתאר את הנסיבות להופעת החוק; ולפעמים הסיפור מופיע בצמוד לחוקים. למעשה, כל חוקי התורה נוטלים חלק במסגרת סיפורית אחת גדולה, הנפתחת בבריאת העולם ומסתיימת בכניסת יוצאי מצרים לארץ ישראל. לפעמים החוק עצמו מוצג בניסוח סיפורי או אף בניסוח שירי".

המשך טבעי לתנ"ך – הבר"ה או התושב"ע

ספר מלאכי מורכב אפוא משלושה פרקים כאשר האחרון שבהם, מהווה למעשה את הפרק האחרון בתנ"ך. מעניין למצוא כי פרק ג' במלאכי מתחיל בתקווה משיחית ומסתיים בתקווה משיחית: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה־דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל־הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר־אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר־אַתֶּם חֲפֵצִים. הִנֵּה־בָא, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת... "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב־אָבוֹת עַל־בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל־אֲבוֹתָם, פֶּן־אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת־הָאָרֶץ חֵרֶם" (ג' 1, 23-24).

  1. בשורת מרקוס נכתבה ככל-הנראה ראשונה ועל כן נפנה לשם ונראה כיצד היא נפתחת: "תְּחִלַּת בְּשׂוֹרַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בֶּן־הָאֱלֹהִים, כַּכָּתוּב בַּנְּבִיאִים: הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וּפִנָּה דַּרְכֶּךָ. קוֹל קוֹרֵא בַמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָֹה יַשְּׁרוּ מְסִלּוֹתָיו. יוֹחָנָן הָיָה טֹבֵל בַּמִּדְבָּר וְקוֹרֵא טְבִילַת הַתְּשׁוּבָה לִסְלִיחַת חֲטָאִים. וַתֵּצֵא אֵלָיו כָּל־אֶרֶץ יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלָיִם וַיִּטָּבְלוּ כֻלָּם עַל־יָדוֹ בִּנְהַר הַיַּרְדֵּן מִתְוַדִּים אֶת־חַטֹּאתָם" (א' 1-5).
  2. המשנה נפתחת במסכת ברכות, שם כתוב: "מאימתיי קורין את שמע בערבין? משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורת הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרין: עד חצות. רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר. מעשה שבאו בניו מבית המשתה ואמרו לו: לא קרינו את שמע. אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר, מותרין אתם לקרות" (פרק א', א'-ב').

יהדות ההלכה רואה בתורה קודקס חוקים גרידא. גישה זו באה לידי ביטוי במדרש ילקוט שמעוני קפ"ז: "אמר ר' יצחק: לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם. ולמה התחיל מבראשית? משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". בפרשנותו לבראשית א' 1, הוסיף רש"י: "לֹֹֹֹֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַתְחִיל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא מֵהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, שֶׁהִיא מִצְוָה רִאשׁוֹנָה שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהּ יִשׂרָאֵל, וּמַה טַּעַם פָּתַח בִּבְרֵאשִׁית? מִשׁוּם כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם (תהילים קי"א), שֶׁאִם יֹאמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְיִשְׁרָאֵל לִסְטִים אַתֶּם, שֶׁכְּבַשְׁתֶּם אַרְצוֹת שִׁבְעָה גוֹיִם, הֵם אוֹמְרִים לָהֶם כָּל הָאָרֶץ שֶׁל הַקָּבָּ"ה הִיא, הוּא בְרָאָהּ וּנְתָנָהּ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָיו, בִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם, וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ".

  1. הרפורמה האתאיסטית של חז"ל – ייסודה של דת נטולת אמונה:
  • הפסקת פעולת רוח הקודש.
  • ביטול ערך הנבואה.
  • אין נשמעים יותר לבת קול מהשמים.
  • איסור על ביטוי שמו המפורש של אלהים.
  • שחרור האדם מכל תלות בעל-טבעי.
  • תפילה מהסידור במקום תפילה מהלב.
  • הפיכת התנ"ך ללא-רלוונטי אל מול הגמרא.
  • הפיכת אלהים לתלמיד-חכם מן השורה והבסתו הבלתי-נמנעת.
  • הכתרת הרבנים עצמם כמלכי הארץ על חשבון אלהים.
  • יצירתה של דת נטולת אמונה.

בעצם כל התיאור הזה מעיד ומראה לנו על כל תהליך ההתפתחות של הדת ועד כמה שהדת בעצם מרחיקה את אלוהים,ומקטינה אותו ונותנת יותר כוח לרבנים. מאשר לאלוהים תשמע לרב שלך לפני אלוהים.

הדת מפסיקה את הפעולה של רוח הקודש, מבטלת את ערך הנבואה בעצם,לא נשמעת יותר בקול השמים,הפוך את התפילה למסודרת.


[1]ראו עוד, אצל: פרופ' גרשון ברין, מחקרים בספרות הנבואה הקלסית, ירושלים, בהוצאת: מוסד ביאליק, 2006: 50; מרדכי מרטין בובר, דרכו של מקרא: עיונים בדפוסי-סגנון בתנ"ך, ירושלים, בהוצאת: מוסד ביאליק, 1978: 280; וגם: זאב וייסמן (עורך), אנציקלופדיית עולם התנ"ך – תרי עשר ב', 1993-1996: 183.

[2]ראו למשל: קימי קפלן ונורית שטדלר (עורכים), מהישרדות להתבססות: תמורות בחברה החרדית ובחקרה, רעננה, בהוצאה: מכון ון ליר בירושלים הקיבוץ המאוחד, 2012: 11-21.

[3]ירושלמי, פיאה יג, פרק ב, הלכה ד.

[4]שם.

[5]בבלי, גיטין ס, ב (גם זאת על סמך פסוק 27 בשמות פרק לד).